שאלת הגוף והנפש ?סקירה היסטורית ונקיטת עמדה
אילו מאיתנו המאמינים בקיום הנפש מאמינים כי מכלול הפעולות המנטאליות שלנו מתבצע באמצעות ישות מסתורית הקיימת בתוכנו ונקראת בשם הנפש. מאידך,בעלי הגישה המכאני סטית מניחים את ההנחה המטפיזית שכל פעולה בטבע נעשית בסופו של דבר מתוך אינטראקציות פיזיקאליות כגון דחיפה מכאנית של אטומים. נשאלת השאלה האם בעולם מכאני זה של אטומים וחלקיקים אחרים ודחיפות ביניהם ,אשר יוצרות לכאורה את כל עולם התופעות הסובב אותנו יש מקום למונח כה מעורפל ובלתי ברור כמו הנפש? נשאלת גם השאלה כיצד יכולה הנפש להשפיע על הגוף,וכיצד יכול הגוף להשפיע על הנפש?ובכלל האם יתכן קיומה של הנשמה (נפש)בתוך עולם שלכאורה כולו פיזיקאלי? זוהי שאלה המטרידה את הפילוסופים בייחוד בעת החדשה,אך לא רק.
רנה דקארט(1596-1650) שניסה להתייחס לשאלה זו במאה ה17 היה אסנסיאליסט ,רעיונותיו הפיזיקאליים נשענו על רעיונות אינטואיטיביים כמו הרעיון שהגדיר את מהות הגוף כבעל נפח בחלל. המהימנות של האינטואיציה שלו לגבי החומר כמו גם לגבי הנשמה הייתה אמורה להיות נתמכת לגביו על ידי תובנות אינטואיטיביות שניתנו לו על ידי האל. דקארט הגדיר גוף כדבר בעל נפח חללי,את הנשמה הגדיר כעצם חסר נפח. דקארט לא ידע להסביר כיצד הנשמה,מהות חסרת נפח יכולה להשפיע על החומר המצוי בנו,משמע לגרום לתנועותינו,הגבותינו וכיו"ב. הוא היה למעשה דואליסטי,משמע האמין שישנן כאן ישויות אשר הן נפרדות באופן מהותי,ואת ההתאמה ההדדית ביניהן הוא ייחס להשפעת האלוהים על כל דבר. הפרללי סטים התיאולוגיים לעומת זאת פתרו את הסתירה לכאורה בדרך אחרת הם טענו שכל דבר בטבע :גם החלק החושב וגם המכאני הם השתקפויות שונות של אותה ישות שהיא האל (או האצלת האל)המתגלמת בכל יצור חי. משום כך בהיות שניהם השתקפות של אותו דבר תיתכן בהחלט השפעה הדדית ביניהם.
גודפריד לייבניץ(1646-1716) היה חדשן בתחום זה ויצר תפיסת עולם פרללי סטית הכורכת בקרבה פנתיאיזם(הימצאות האל או חלקים נאצלים ממנו בכל מקום ביקום). בספרו המונדולוגיה(1714) הוא טען שהיקום כולו מורכב ממונאדות,אילו הם החלקים הבסיסיים של האל המרכיבים את כל היקום,הכול בטבע מורכב ממונאדות. למונאדות מודעות משל עצמן,ויש להן גם חלק חשוב במעשה הבריאה והשלטת חוקי האל על היקום. ממילא כל מונאדה כוללת כמו האל עצמו גם צד פיזי וגם צד מנטאלי,וכך שני החלקים האלו החושב והמכאני הם שני חלקים מקבילים המצויים באותו הדבר עצמו. כך הדבר לגבי גופנו ובייחוד לגבי מוחנו וכך גם פתר לכאורה לייבניץ את בעיית גוף ונפש בצורה אלגנטית אם כי לא סבירה בהיבט המטפיזי לטעמנו(יש כאן מיתולוגיה דתית מורכבת שאינה פשוטה,סבירה או חסכונית בהנחות יסוד כפי שנדרש ממטפיזיקה הולמת).
פופר והקלס בספרם "העצמי והמוח שלו" הציגו בספרם למעשה את כל הגישות העיקריות שהיו מקובלות מאז ומתמיד בסוגיה זו. הם גם הביעו את דעתם ונטייתם לבסוף היא בבירור לכיוון התיאוריה של הזהות. תיאורית הזהות שבה נתמקד ובה גם נצדד מדברת על זהות בין התהליכים האלקטרו כימיים המתרחשים בתוך המוח ובין התהליכים הנפשיים. מתחילה הגדולים היו:דמוקריטוס ואפיקורוס וממשיכה המודרני הוא קארל פופר. התפיסה המודרנית שנקראת גם התיאוריה של הזהות מדברת על הישות המנטאלית כתצפית פנימית אינטרוספקטיבית שאנו מבצעים על תהליכים מוחיים פיזיולוגיים. על פי תיאורית הזהות הנפש פועלת למעשה דרך תגובות המערכת העצבית. פעילות המרכזים העצביים הגבוהים ומצבי הנפש אחת היא,ולמעשה היא אותו הדבר. שתי הפעילויות האלו הן למעשה צדדים שונים של אותו דבר אחד וזהה. כך נובע התהליכים הנפשיים שלנו מתבררים בסופו של דבר כאשר אנו חוקרים אותם לעומק כתהליכים אלקטרו כימיים מוחיים. על פי תפיסה זו עולם אחד הוא קבוצת התהליכים המתחוללים בעולם הפיזי.(עולם 1 פיזיקאלי)וישנו עולם אחר של תופעות נפשיות הנובעות מהתהליכים הנ"ל ונתפסות דרך תהליך אינטרוספקטיבי המתבצע לגביהם על ידינו (עולם 1 מנטאלי). עד כאן אין כל בעיה העולה מן האינטראקציה בין העולמות,העולם הנפשי והעולם הפיזי יכולים לפעול באופן אוטונומי בתוך עולמות תוכן נפרדים למרות שהמקור של שניהם הוא אחד וזהה. עולמות התוכן נובעים אך ורק מדרכי הסתכלות שונות על אותה התופעה עצמה המתבצעות על ידינו -דרך ההסתכלות האמפירית ודרך ההסתכלות האינטרוספקטיבית. אין כאן תפיסה אפי פנומנאלית בלבד משמע תפיסה הטוענת כי העולם הנפשי הוא רק תופעת לוואי של הפיזי,אלא תפיסה הטוענת שהוא אמיתי באותה מידה. אנו בהחלט מסכימים עם גישה זו ותומכים בה. המשמעות העולה מכך היא שביכולתנו להשפיע על התופעות הנפשיות דרך אמצעים אלקטרו כימיים באותה מידה שאנו יכולים להשפיע על העולם הפיזי באמצעות אמצעים נפשיים,ישנן כאן אופני תפיסה שונים של אותו דבר ממשי. נראה שתפיסה זו מקבלת אישושים ואף תקבל יותר אישושים בעתיד ממחקרים וניסיון קליני אשר יוכיחו את ההקבלה בין מדידות אלקטרו כימי פיזיולוגיות במוח לבין אינטרוספקציה של תהליכים מנטאליים. ישנו למעשה כבר כיום גוף ידע המאפשר לפתור בעיות נפשיות באמצעות תהליכים כימיים כגון טיפול בתרופות,ומאידך לשנות תהליכים כימיים במוח באמצעות טיפול בנפש. למשל לטפל בדיכאון באמצעות פסיכותרפיה ובכך לשנות באופן מוכח את הביוכימיה של המוח ואת ההרגשה כאחד. השפעות הדדיות מוכחות וברורות אילו מהוות למעשה תימוכין נוספים לתיאורית הזהות. בין הגישות המודרניות יותר קיימת גם הגישה של הפרלליזם הלשוני . הגישה מתקרבת למעשה לגישות של הזהות והמוניזם הטוענת כי למעשה ישנה רק מציאות אחת פיזיולוגית,אך ישנן שתי שיטות ושתי שפות לדבר על עולם זה.
פופר (יחד עם הקלס)(the self &its brain)מציע שלוש גרסאות אפשריות לנושא: 1.מדובר בשני סוגים של שפה לתיאור אותה התופעה. 2.מדובר בשתי תיאוריות על העולם המשותף,אשר כורכות שתי מערכות מושגים אשר משמעותיים רק בתוך ההקשר התיאורטי שלהם. 3.ישנו חוסר יכולת קומוניקציה בין השפות השונות וההמשגות השונות. לדעת המחברים,יתכן שאם יובהר ויומחש ההבדל בין השפות במונחים של הקשר,עולם תוכן וכיו"ב ניתן יהיה ליצור קו מקשר בין שתי צורות החשיבה,ולחזק את גישת הזהות.
פופר לא היה מרוצה מן הניסיונות להפוך את השפה התיאורית כולה למטריאליסטית או פסיכי סטית,וזאת למרות שמצד שני הוא מצדד בהנחה שיש לחתור לרדוקציה מדעית של כל התופעות השונות,משמע להשתיתן על ההיבט הפיזיקאלי. הבסיס המרכזי של כל התזה המטריאליסטית הוא כיום אינטואיטיבי מעיקרו,חסידיה טוענים שניתן יהיה בעתיד לבנות מכונה אשר תהיה מסוגלת לחשוב ולבצע כל תפקוד מנטאלי,וכך להוכיח למעשה את עיקרון הרדוקציוניזם של המטריאלי אל המנטאלי,נפשי . פופר מטיל באפשרות ליצור מכונות שכאילו ספק רב, במקרה זה איננו מסכימים עם פופר שכן אנו משוכנעים שהדבר בהחלט יתכן ואפילו בעתיד הקרוב מאוד שכן נוכל ליצור מכונות בעלות יכולת חוויה ותודעה ולכן איננו יכולים להסכים כאן עם דעתו. יחד עם זאת נכון הוא שעד היום עדיין לא הושגה אפילו הבנה מספקת של המנגנון היוצר את ההכרה,התודעה,החשיבה וכיו"ב,וכך אין עדיין בסיס מספק ליצירת רובוטים כאילו. קיימת בהקשר זה אפילו טענה כי התודעה האנושית היא הגחת יכולת שלא קיימת או הייתה קיימת בשום מקום אחר בטבע ולכן היא בהכרח ממקור אלוהי או לפחות מקור של יצורי על אשר ביקרו או מבקרים עדיין בכדור הארץ(בהקשר זה אריך פון דניקן מדבר על בני האלים שהפרו את אבותינו הקדומים שהיו קופי על ויצרו הכלאה של אדם חושב). זוהי טענה שיש בה הן מן הפשטנות והן מן האגוצנטריות. פשטנות משום שיש כאן בריחה לפיתרון הקל בדומה לבעיות רבות אחרות אשר גם אותן אנו מתקשים לפתור. איננו מצליחים להבין את סוד התהוותה של טיפת מים? ?לכן אלוהים ברא אותה!. איננו מבינים כיצד פועלת התודעה האנושית?-לכן רק אלוהים יכול היה לבוראה ,וכיו"ב. אין בכך כל הסבר,והדבר נעוץ בכך שהעברת מוקד הבעיה לאלוהות או יצורים עילאיים עדיין לא עושה דבר וחצי דבר לצורך הבנת והסבר התופעה. אגוצנטריות משום שאמונה זו היא חלק בלתי נפרד ממכלול אמונות המציב את האדם נזר בריאת האלוהים או בני האלים וכנפרד מכול יצור אחר בכדור הארץ. אמונות אילו מזכירות את האמונות הדתיות שטענו שכדור הארץ נמצא במרכז היקום,שהוא נוצר אך ורק בכדי לשרת את האדם הנמצא במרכזו,וכל מה שנברא על כדור הארץ נברא לכבוד האדם,למענו ולקראתו על ידי האל. יש כאן אכן סיפור אגדות יפה ומרגיע אבל צריך להיות באמת אדם מאמין עם הרבה אמונה ורצון טוב בכדי להאמין בו(חשוב לציין כי הדתות המודרניות ואפילו הכנסייה מקבלים כיום את תורת האבולוציה והאפיפיור בכבודו ובעצמו התנצל על ההתנכלויות שהיו אליה ואל הוגיה בעבר,אין היא באה בעיקרון בסתירה לאמונה באל מופשט כלשהו). בנוסף לכך ההכרה והחשיבה ואפילו ההמשגה אינם מנגנונים הייחודיים רק לאדם,הם מאפיינים גם בעלי חיים למיניהם וככל שעולים יותר בסולם הפילוגנטי שוב אי אפשר להתעלם מן הדמיון הבולט בין תהליכי מוחנו לבין תהליכי מוחן של החיות ובראשן הפרימטים היבשתיים והימיים,וניתן לשאול בהקשר זה האם גם אותן הפרו בני האלים?. ובכל זאת,הנקודה המטרידה ביותר היא שלמרות הידע הרב שהצטבר בידינו כיום על הפיזיולוגיה של המוח הרי שבשלב זה עדיין אין בידינו דרך להסביר את מהות החוויה האנושית לסוגיה כולל אפילו חוויה בסיסית ופשוטה לכאורה כגון הראיה. יתרה מזאת ,יש לשער כי אפילו אם נחקור את פעולת המוח במלואה ונדע את המכניזם שלו ואופן פעולתו במלואם,עדיין דבר זה לבדו לא יוכל להוות הסבר מספק לאופן היווצרות החוויה ההכרתית לסוגיה. למשל,אנו כבר מסוגלים לעקוב למעשה אחר המקבילות הפיזיולוגיות של קליטת גירוי בעין ועיבודו בהיפוקמפוס ובמרכזים קורטיקאליים שונים כגון מרכז הראייה ואחרים ,אך עדיין איננו מסוגלים כיום להבין כיצד יוצרים ומחוללים מעברים עצביים אילו את חווית הראיה.
ישעיהו לייבוביץ(1903-1994) חידד סוגיה זו באופן חד ובהיר ביותר וטען כי גם אם מתבצעים במוח עיבוד וקידוד המתרגמים את הגירוי החיצוני לקוד פנימי,עדיין גם את הקוד הפנימי הזה יש עדיין לחוות לפרש ולזהות. לטענתו,גם אם ישנה במוח ממערכת פיזיולוגית הממונה על קליטה זו, הרי שגם היא תוכל ,מעצם טיבה ומגבלותיה כמערכת שכולה פיזיולוגית ,לכל היותר להמיר את הקוד הפנימי הראשוני יותר לקידוד עצבי מתקדם יותר ואולי גם פשוט יותר. אך עדיין גם את הקוד הזה יש עדיין לפענח ולקלוט,ומכיוון שמנגנון פיזיולוגי לא יכול לתפוס ולהכיר אלא אך ורק לתרגם ולהמיר אות אחד באחר, אנו נגררים כאן בניסיוננו להבין את תהליך הקליטה החושי דרך מנגנונים פיזיולוגיים תוך מוחיים -לרגרסיה אין סופית של המרה ופישוט של אותות עצביים. לייבוביץ היה מאוד פסימי ואפילו נקט שלילה חד משמעית לגבי הסיכוי להבין תהליך זה בעתיד. הוא טען שמבחינה עקרונית הבעיה הזו היא בלתי פתירה,לדעתו לא יוכל לעולם להימצא כל קשר לוגי בין הרשות הפיזית הכרוכה במדידות הפיזיולוגיות והאמפיריות(רשות הרבים של ההכרה)לבין הרשות הנפשית האישית הכרוכה בחוויה הסובייקטיבית של ההכרה (רשות היחיד של ההכרה) . לא נמצא וגם לא ימצא לדעתו הסבר אשר יוכל לגשר או להבהיר שכלית את פשר הקשר הלוגי,והממיר בין שתי הרשויות. לדבריו "במקרה זה אנו מבינים כי לא נוכל להבין לוגית את עצם קיומו של הקשר העובדתי הזה." למרות בהירות וחדות הניתוח שלו הרי שברמה העקרונית איננו יכולים להסכים עם גישה זו של לייבוביץ,שיש בה לטעמנו אלמנט תבוסתני וסוגר אפשרויות בחזקת "אני לא מצליח להבין את הקשר הלוגי או האחר בין שתי הרשויות ולכן כל האנושות צריכה להצטרף אלי לדקת דומיה,להרכין ראש ולהתייאש מראש מסיכוי להבנה כזאת גם בעתיד" .
אנו הרבה יותר אופטימיים לגבי האפשרות להבנה שכזאת ובהמשך אפילו נעז וננסה להבין קשר זה שבין שתי הרשויות. אנו ננסה להבין את תהליך התודעה,כמו שננסה להבין כל תופעה אחרת בדרך הלוגית,הבהירה והפשוטה ביותר,ונעשה זאת בפרק המסביר את פעולת המוח ומנגנוניה. נרמוז כבר מראש שמה שיכול לסייע לנו בהבנת התהליך הוא שהרשות הנפשית היא אכן,כפי שהגדיר זאת לייבוביץ רשות היחיד של ההכרה ,אך יחד עם זאת יש בתהליך יסודות כלליים המשותפים לרוב רובם של בני האדם. מצד אחד נמצא ברשותנו תהליך האינטרוספקציה המאפשר לנו להגדיר את התהליכים המתרחשים במוחנו ,להמשיגם ולהגדירם בסמלים מוסכמים. כך אנו יכולים להגדיר תהליכים שכליים ורגשיים הקיימים בנו ואף לנסות להבינם יחד. הבנה זו הינה אינטרוספקטיבית מעיקרה,משמע סובייקטיבית אך משום שישנה אחידות רבה בדרך התיאור והסימול של תופעות אילו על ידי אנשים שונים המשתמשים באותה שפה ומשתייכים לאותה תרבות הרי שהיא בהחלט יכולה גם להצטרף למאגר המושגים האינטר סובייקטיבי של כולנו ולהיות אפילו מושא לחקירה מדעית. מאידך,כיום עם התפתחות המדע והמכשור המצויים בידינו ביכולתנו לצרף אל הידע האינטרוספקטיבי גם ידע אמפירי מקביל וסינכרוני המתקשר לתצפית בפעילות המוח. ניתן כבר כיום למצוא תיעוד תצפיתי של מסלולים עצביים המתעוררים בתוך מוחנו וזאת במקביל לחוויה אשר אנו חווים ואף מסוגלים לדווח עליה לחוקרים כסינכרונית לחוויה הנפשית וזאת מתאפשר בזכות יכולותינו התצפיתניות והאינטרוספקטיבית המתפתחות במקביל, וכך ניתן גם להבין ולקשר את התופעות הנפשיות למקבילות הפיזיולוגיות שלהן. לסיכום:מסקנתנו היא שבמוח מתרחשות תופעות מכאניות,אלקטרו כימיות מעיקרן שהן למעשה הבסיס לכל התופעות שנחשבו בעבר לנפשיות. אין אם כן לדעתנו כל צורך במושג הנפש בכדי להסביר את תופעות המוח האנושי. אנו אוחזים אם כן בתפיסה המוניסטית שהיא גם תפיסת הזהות,בטבע ישנם בסופו של דבר רק התהליכים האלקטרו כימיים שמייצר המוח. אנו כיום,בניגוד לעבר, יכולים לתפוס את הפעולות המוחיות העיקריות דרך שתי אופנויות שונות במקביל,וכך להעמיק בחקר פעולת המוח. כיום כשביכולתנו לצפות אמפירית במעברי האותות העצביים במוח,ביכולתנו לתעד מעברים אילו ואף לקשרם לחוויות או אפילו פעולות גופניות שונות שהמוח מייצר. תופעות אילו לבדן יוצרות את החוויה האנושית לסוגיה,ללא צורך במנגנון אל חומרי נוסף. נכון הוא שאין עדיין ברשות המדע של ימינו תיאוריה והבנה מספקת כיצד בסופו של דבר מתבצע כל תהליך זה של תרגום אותות עצביים לכלל החוויה האנושית לסוגיה אך על כך נדון בפרק הבא ונציע הסברים והבנות,כולל כאילו הניתנים להיבחן דרך ניסויים מדעיים.
